שדרות, אשקלון ועלייתן של הקהילות השילוביות

יש תחושה שאנו מתעלמים מכך שמה שמתפתח עתה בשדרות, בעוטף עזה ובאשקלון, עשוי להתפתח לכדי מצב שיחסית אליו מלחמת הלבנון השנייה תיראה רק כקדימון. והשאלה היא כיצד ישראל נערכת לכך?

 יש לשאלה זו ממדים רבים. אמצעי התקשורת מתמקדים בעיקר בקשיים המיידיים שיש לצבא במתן מענה טכנולוגי ומבצעי לאיום הקסאמים והגראדים, וברתיעה  שיש לממשלה ולחלק ניכר מהציבור מכיבוש מחדש של רצועת עזה. 

 אולם השאלה הזו חושפת קושי נוסף, עמוק ובסיסי יותר  – כשלון התפקוד של המדינה כצורת ארגון. 

מה שמתרחש בימים אלה הוא סיפור כישלונה של  המדינה, על פי לוגיקת העל שלה,  בהתמודדות עם השאלות שעולות במצב של משבר לאומי. זהו גם סיפור על עליית חשיבותה של הקהילתיות במקומות שבהם המדינה נכשלת. 

 

ובמובן זה יש חוט מקשר בין לקחי האסונות הלאומיים של בופאל, צ'רנובל, קטרינה וההתנסות שלנו בשדרות. בכולם הלקח העיקרי היה, שכשהלוגיקה של השלטון המרכזי להתמודדות עם האסון קורסת, הקהילתיות, כשהיא קיימת, היא זו שממלאת תפקיד מכריע בהתמודדות ובהתאוששות. על כך כתבתי כבר בפוסט 'תבונת הקהילה במצבי חירום לאומיים'. זו היא תופעה עולמית. היא אינה ייחודית לישראל.

אולם בישראל היא מלווה בתחושה חזקה של קשר בין כשלון  הממשלה בשדרות ובין הכישלון שלה בנושאי רווחה והתמודדות עם פערים ושסעים חברתיים בכלל.   הממשלה נכשלת במתן פתרונות צודקים ויעילים לא רק במצבי חירום. היא נכשלת במתן מענה לבעיות העוני, החינוך, הפערים החברתיים ובהתמודדות עם בעיות מרכז ופריפריה. היא נחשפת כגוף כבד ומסורבל שאינו מצליח להדביק את קצב השינויים והאתגרים שהסביבה הדינאמית מעמידה בפניו. 

ובחזית ההתמודדות עם בעיות אלה עומדת הקהילתיות. מדינת הרווחה היא צורת ארגון, שביטלה את המעמד העצמאי יחסית שהיה לקהילות והלאימה את המוסדות שלהם, כשהיא נוטלת ממוסדות אלו את האחריות שהייתה להם. אולם ההבטחה של מדינת הרווחה – שריכוז המשאבים ומתן הפתרונות מהמרכז, יהיה צודק יותר ויעיל יותר, לא התממשה. ונוכח הכישלון הזה חוזרת הקהילתיות, והפעם בצורה חדשה, וממלאת בהדרגה פונקציות שהמדינה נכשלת במימושן. גם זו היא תופעה עולמית, אולם ישראל ניצבת עתה בחזית הבעיה ולדעתי גם בחזית  חדשנות ההתמודדות עימה.  

צורת הארגון הקהילתית היא ב- DNA הישראלי והיהודי. הקהילתיות היא אחד  המאפיינים העמוקים שבהם אנו שונים מהחברה האמריקנית שמתאפיינת באינדיווידואליזם קיצוני. ובהבדל זה  טמון פוטנציאל העוצמה הסמויה שמייחד אותנו. 

הקהילתיות נעוצה עמוקות בהיסטוריה היהודית. מקורה של הקהילתיות ביהדות הוא עוד באלף הראשון לספירה.  השאלה שהעלה רבי יוחנן בן זכאי בכרם דיבנה נוכח חורבן בית המקדש – המרכז המדיני, השלטוני והדתי של האומה ונוכח היציאה לגולה, הייתה כיצד האומה תמשיך להתקיים כשהיהודים יתפזרו בין העמים. הפתרון המבריק שהוא מצא לכך היא צורת התארגנות חדשה – רשת של קהילות  שתחליף את המבנה הפרמידיאלי של הממלכה. מאז הקהילה הפכה למוסד חשוב ומרכזי ביותר ביהדות. רשת הקהילות  היהודיות, שמקיימות ביניהן סולידאריות גבוהה וערבות הדדית,  התגלתה כמעניקה יכולת מדהימה לעמידה בכל התלאות שעברו היהודים בגולה וכמי שאפשרה את המשך קיומם כאומה.  

אותה יכולת לקיים רשת של קהילות שמנעה את התפוררות האומה בגולה, היא גם שמלאה תפקיד חשוב ביותר בתקומה מחדש של הבית הלאומי היהודי.

 

 

 

אולם, כשקמה המדינה, ראשיה תפסו כאחד מסממני הממלכתיות את הצורך לבטל את הקהילתיות בישראל ואת היחס לקהילתיות היהודית בכלל. לתפיסתם הקמתה של המדינה ביטלה את הצורך ברשת של קהילות יהודיות, שכן  המשך קיומה של היהדות יובטח על ידי מדינת ישראל. ליהדות יש מרכז אחד – ישראל וכל היתר צריכים לעשות 'עליה'.

יש סימנים ראשונים לכך, שעתה בשנת השישים לקיומה של המדינה, אותה רשתיות  קהילתית, שמילאה תפקיד כה חשוב כתגובה למצב בו נהרסה הממלכה ושהצליחה לתת תשובות רלוונטיות למצב של טרום המדינה, עשויה למלא תפקיד חשוב גם במציאות שבה המדינה מתגלה בחולשתה.

אחד המאפיינים של התפתחות זו היא עליית חשיבותן של המועצות המקומיות ושינוי האוריינטציה שלהן מתפיסת תפקידן כזרוע מקומית של השלטון המרכזי, לגופים התופסים את תפקידם כקידום וריכוז של רשת קהילות מקומיות.  

אולם לצידן של קהילות המקום, יש גם ניצנים ראשונים לעלייתו של דפוס חדש של קהילות – קהילות שילוביות. זה הוא דגם ישראלי של קהילות רשת שמתבסס על הפוטנציאל שקיים ברשת להגברת היכולת לשותפות וליצירת קהילות  רשתיות, אך הוא שונה מקהילות הרשת הרגילות דגם Facebook שמייצגות את האינדיווידואליזם האמריקני ומייצרות רמה שטחית ביותר של חברות ושל מחויבות קהילתית.

מה שמאפיין את הדגם הישראלי המתהווה הוא רשת חוצה קהילות מסורתיות, היוצרת צירופים קהילתיים חדשים ובכך מאפשרת להגיב בצורה גמישה ורלוונטית לצרכים המשתנים במהירות ולמשברים חברתיים ולאומיים מתוך רמה גבוהה של סולידאריות ומחויבות. זו היא גישה שאינה נוגדת לקהילתיות של מפגש פנים אל פנים, אלא מחזקת, מאפשרת ומשלימה אותה. היא גם לא נוגדת או מבטלת את אחריותם של מוסדות השלטון, אלא משלימה אותם.

 

 

 

 

היא מתבססת על ה- Web 2.0, אולם לא בכוון של מה שידוע כ"רשתות חברתיות", אלא בכוון של קהילות המחויבות לפיתוח ידע ופתרונות לבעיות משותפות, המשלבות יכולות חשיבה ופעולה, סינכרוניים וא-סינכרוניים.

ישראל שהביאה לעולם באלף הראשון את הקונספט של רשת של קהילות, היא שעשויה להביא לעולם באלף השלישי את הקונספט של חברה כרשת של קהילות שילוביות

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s